החלטה בתיק רע"א 4243-01-13

בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א"), ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי היא אינה מצריכה תשובה.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' באום), מיום 21.11.12, אשר קבע כי אין למנות מומחה מטעם בית המשפט במסגרת ההליך המתנהל בפניו.

עוד נקבע במסגרת ההחלטה כי המבקש לא הגיש מטעמו חוות דעת של מומחה בהתאם לתקנה 129 (א) לתקסד"א וכפועל יוצא מכך בית המשפט לא ישמע את עדות המודדים שהכינו תשריטים לבקשתו היות ולא נמצא כל טעם מיוחד לזימונם בהתאם לתקנה 137 (ג) לתקסד"א, בנסיבות בהן לא הגישו המודדים חוות דעת מומחה ע"פ הוראות הדין (להלן: "ההחלטה").

אציין, כי עסקינן בתביעה בבית משפט קמא לסילוק יד אשר הוגשה ע"י המבקש ובמסגרתה צירף המבקש תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו וכן שני תשריטים שהוכנו ע"י שני מודדים (להלן: "התשריטים").

בהחלטה מושא הרע"א קבע בית משפט קמא כי התשריטים שהוגשו ע"י המבקש שנערכו ע"י המודדים, אינם בגדר חוות דעת ערוכה כדין ואין לאשר הזמנתם של המודדים לעדות, בהעדר חוות דעת מטעמם ערוכה כדין, וזאת במסגרת השאלה האם יש למנות מומחה מטעם בית המשפט בהליך.

המבקש טוען כי התשריטים ערוכים כדין וכנדרש ע"פ תקנות (מדידות ומיפוי) תשנ"ח 1998, ועל כן, קבילים כראיה וכי די בצירופם כחלק מראיות המבקש וזימון המודדים לעדות כראיה לאמיתות תוכנם. 

עוד טוען המבקש כי היות ובמקרה דנן מדובר בתביעה שעניינה במקרקעין, שחלה עליה תקנה 82 לתקסד"א, הרי שאין צורך בצירוף חוות דעת של מודד לפי תקנה 129(א) לתקסד"א, ובכוחם של התשריטים להוות תחליף לצירוף חוות דעת.

לפיכך, טוען המבקש כי החלטת בית משפט קמא שלא לראות בתשריטים אלו כחוות דעת ואף למנוע את עדותם של המודדים שגויה, והיא סותמת את הגולל על תביעתו.

לחילופין טוען המבקש כי היה מקום לאפשר לו הארכת מועד לשם צירופה של חוות דעת נוספת על מנת שיקבל את יומו בבית המשפט, בנסיבות בהן ניתן לרפא את המחדל בדרך של הטלת הוצאות משפט עליו.

הפן הנורמטיבי :

סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק") אשר דן בסוגית מתן רשות ערעור על החלטת ביניים קובע כהאי לישנא:

"החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

מלשון הסעיף נלמד כי לשם מתן רשות ערעור על החלטת ביניים מוטל על המבקש להצביע על עילה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בהחלטה מעין זו, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסיפא של סעיף 52(ב) הנ"ל.

בפסיקה נקבע כי ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות ביניים; יפים לעניין זה דבריו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (כתוארו אז) במסגרת רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר (פורסם בנבו), מיום 22.5.2011:

"במרביתם של המקרים, אין זכויותיהם של הצדדים או יעילות הדיון נפגעים כתוצאה מדחיית ההכרעה במכלול השגותיהם של הצדדים עד לאחר מתן פסק דין סופי. כך הוא הדבר באשר לערעור על החלטות ביניים ככלל...".

הפסיקה קבעה  כי ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים (רע"א 7682/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אלוש (פורסם בנבו), מיום 25.6.2007).

עוד נקבע כי רשות ערעור תינתן בדרך כלל במקרים שבהם אם לא תינתן הכרעה בתוך פרק זמן קצר, יהא קושי להשיב את המצב לקדמותו מבחינת זכויותיהם של הצדדים מאוחר יותר או במקרים שבהם מתן רשות ערעור עוד בטרם פסק הדין הסופי מוצדק הן מבחינת היעילות הדיונית והן מבחינת חסכון של זמן שיפוטי יקר (רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' ד"ר יצחק חיוטין (פורסם בנבו), מיום 6.4.09). 

דיון והכרעה :

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי להורות כי דין הבקשה להידחות, ואבהיר;